מאמרים

ביטוח זקנה נועד להבטיח לתושבי ישראל הכנסה חודשית קבועה לעת זקנה. בעלי הכנסות נמוכות זכאים לתוספת "השלמת הכנסה". מי זכאי? קצבת זקנה משולמת על-פי חוק לתושב/ת ישראל שנולד בישראל, או שעלה לישראל לראשונה לפני גיל 62. מי שעלה לישראל לראשונה לאחר גיל 62, תשולם לו, בתנאים מסוימים, גמלת זקנה מיוחדת (ראה בהמשך).

מהי פריסה, אילו סוגי הכנסות ניתן לפרוס, מה ההבדלים בין פריסות מס שונות, האם פריסה היא ביוזמתנו או מחובתנו, האם ישנן הקלות או הטבות למי שבצעו פריסה, תכנוני מס בפריסה - עולם רבגוני מרתק ומיוחד. החזיקו חזק: מתחילים בפריסה...

באחד הימים בעבר, הופניתי על ידי לקוחותיי לאדם הנמצא בשלבי פרישה מהעבודה. במפגשנו הראשון חשתי כי אנו עלולים שלא להימצא ב"זוגיות ייעוצית". אני מאמין כי היחסים

יכול להיות שזה יישמע מפתיע, אך מדינות מעודדות את אזרחיהן לבצע תכנוני מס. יתר על כן, תכנוני מס זכו לעידוד המחוקק ובמקרים רבים אף דרך פסקי דין. תכנון מס הינו פעולה לגיטימית המאפשרת למתכננים למזער את המס.

המושג "הגיל השלישי" מניח כי כאשר אנו פורשים תוחלת החיים שעלינו להיערך אליה היא בסביבות 25-30 שנה. תוחלת החיים עולה בהתמדה והיא משפיעה באופן מהותי על משך הזמן שבו ניזדקק לכספים וליכולות שלנו לעזור לצאצאים. עם חלוף השנים עלות המחיה הולכת ומתייקרת אף היא.

ברוח חג הפסח הקרב ובא: בעולמי, פרעה היה איש עסקים גדול: קבלן בניין. בימינו קוראים לזה "טייקון"... הוא בנה ערים גדולות והעסיק אנשים ללא תנאים ראויים (בני ישראל), לא הקפיד על זכויותיהם, לא הקפיד על שוויון בנטל. שכרם לא היה ראוי. הייתה מובלעת במצרים - ארץ גושן - ועל הגדר שלה כתוב: "כאן גרים בני ישראל, הבנאים". חישבו לרגע: אם פרעה היה מקפיד ושומר על תנאים סוציאליים, כפי הנראה עד היום היינו בונים פירמידות במצרים. פרעה לא עשה זאת. בני ישראל הרגישו מנוצלים, קמו, התארגנו בוועדי עובדים (יו"ר ההסתדרות - משה) ויצאו ממצרים.

הצבת יעדים והתמדה היא חלק בלתי נפרד מתהליך חיסכון ארוך טווח לפרישה. בילדותי היה מוצב תנור ספירלה בחדר האמבטיה שמתוכו ירד חוט שנקשר עליו חרוז מפלסטיק, במשך השנים הכה החרוז פעמים רבות בהתמדה ובנמרצות עד שעשה חור בקיר – החרוז התמיד בכל התהליכים האפשריים כדי להגיע אל היעד ומה אתכם? האם אתם מתמידים לחסוך כספים לפרישה כדי שתגיעו ליעד תוכלו ליהנות מפרי עמלכם? חשבו על זה!

ההורה הוא גם המורה: מורה הדרך לכל החיים. עם השנים עברה ההורות כמה שלבים: ממצב שבו הביאו ילדים לעולם כדי שיהיו כוח עובד לפרנסת הבית, דרך תקופת המהפכה התעשייתית שהקטינה את הצורך בידיים עובדות. מה עשו אז עם הילדים? נוצרו הגנים ובתי הספר המקצועיים. בימינו אנו בעצם בנקודה שבה ההורות היא אינסופית. הילדים יוצאים מהבית באופן ווירטואלי בלבד. אחת האפשרויות שלנו לעזור בתהליך ולמתן את הלחצים הנובעים ממנו היא בהענקת כלים. היה כבר מי שאמר: "תן להם חכות ולא דגים".

באחת ההרצאות שלי אמרתי שהמצב בו מצוי שוק החיסכון ארוך הטווח דומה מאוד למצב מערך הכבאות ערב השריפה בכרמל. הקהל לא נשאר אדיש ואחת השאלות הייתה: "רן, למה אתה פסימי?" אינני מאמין בתארים "פסימי" או "אופטימי" אלא בפרקטיות מציאותית. כמי שמנסה להסתכל אל המציאות כפי שהיא, המונח "אופטימיות" הוא המצב שבו אתה מבין היכן טמון הסיכון ועושה את מה שעלייך לעשות כדי לנהלו. כדי להסביר החלטתי לשחק עם הקהל את המשחק הישן "אמת או חובה", רק שהפעם, במקום הילדים, ישחקו אותו המבוגרים. את בקבוק הזכוכית החליפו המיקרופון ומצגת.

פרישה היא לא רק אירוע כלכלי. היא - קודם כל - אירוע הסתגלותי. יש שוני של ממש בין לדמיין את עצמך כפורש ובין היום שבו אתה "תולה את הנעליים". זה כל כך שונה מאחד לאחד – וגם ממין למין. הנשים הם חזקות יותר ומסתגלות לשינוי מהר יותר. יש להן גמישות שכזו – אולי תכונה מולדת. אצל גברים פרישה היא אירוע הרבה יותר מהותי ואולי אף טראומטי. הם פחות גמישים באופיים והחשש לכניסה לחיים של שגרה מלחיץ אותם.