דיני מיסים

כתבתי את הגרסה הראשונה של המאמר הזה לפני כעשור. מאז השתנתה כמעט כל שורה בו: תקרות הוקפאו, נולד מס יסף חדש על הכנסות הוניות, מתווה הפטור על הקצבה נדחה ופוצל לפעימות, ורשות המיסים עברה לעולם דיגיטלי שבו טופס אחד שנחתם בהיסח הדעת עולה מאות אלפי שקלים.

בטבע האדם ידוע כי כל מה שאינו מוכר מעורר חשש... והמיסים בככל זה. הקונוטציה המידית שיש לאדם על ענייני תשלום מיסים מעוררת תחושת אי נוחות ואפילו אמוציות, אולם שינוי נקודת המבט יכול לשנות זאת: שהרי מיסים כולם אמורים לשלם, היות ואנו אזרחים השומרים, מקיימים ומכבדים את החוק. עם זאת, כיבוד החוק אינו מונע מאיתנו לקבל החזרי מס.

פרישה של נטולי יכולת / נכויות והקלות מס: מבחנה הערכי של כל חברה נבחן ביחס לחלשים שבה, אלה הזקוקים לתמיכתה. חשוב כי העזרה תתבצע בחכמה, כדי לא לתת לקבוצות כאלה להרגיש כי הם נזקקים. ידה של כל חברה חייבת להיות מושטת בחום ולחבק את האוכלוסיות המוחלשות

האם מוטל מס על כספי פיצויים? כספי הפיצויים המשולמים לעובד בכל מקרה: בין אם עזב או פוטר, פטורים ממס. זאת עד לסכום ולתקרה שנתית של 12,200 ₪ לכל שנת עבודה. כל סכום מעל לתקרה זו חייב במס, בכפוף לבחירתו של העובד: האם לבצע ייעוד לקצבה,

רגולציה, מיסים ודיבורים: יוקר מחיה? אל תחפשו את העובדות בדוכן תפוחי האדמה. חפשו אותן ב"דלק-מס". בכל פעם שאתם מתדלקים את רכבכם, אתם משלמים מיסים. בישראל מדברים בלי הרף על הפחתות מיסים. בכל הצעת תקציב שנתי, גם כאשר היא מוצגת ללא גזירות, מככבות בה סדרות של חובות ומיסים חדשים.

הפורשים של פעם והפורשים של היום: לפני שנים לא רבות התייחסו לפורש ("פנסיונר") כאילו לא רק פרש ממקום עבודתו, אלא פרש מהחיים עצמם. הסובבים אותו כאילו עמדו וחייכו: "זהו. זמנך תם!" באותם זמנים הפורשים חסרו יכולות של התאמה למציאות העכשווית

שוק הדיור בישראל: לשוק הדירות למגורים יש "נשמה כלכלית" עצמאית, של היסטוריה ציונית-נדלנית מרתקת: עד לסוף שנת 2007 מספר האזרחים באוכלוסיית החברה הישראלית שהיוו כוח קניה, היו מוגדרים כלכלית כ"בעלי פוטנציאל להניע את גל ביקושים במשק". מספרם המוערך היה 916,000

ניסים ומיסים: לא רק המילים מתחרזות. ידע בתחומי המיסוי הוא הכוח לייצר ניסים הדוגמאות המובאות במאמר זה הן בבחינת "אבקת קסמים". האחריות מוטלת על המשתמש לבדוק ולוודא שהקסם מתאים בעבורו, ברמת הדיוק הנדרשת.

אספר לכם על מעשה שארע לי ובו למדתי להכיר אנשים שהיו לי "כתמרורי-דרך" לחיי. בימי נעורי ניגשה אלי נערה ובקשה ממני את מספר הטלפון שלי. שאלתי: "מדוע?"

הייתה פעם ארץ אחת... לחוף הים של העיר שלה קראו "מציצים". הגברים השעירים שחיו בה עישנו "אסקוט" ונסעו ב"סוסיתא", ב"חיפושית" וב"דה-שבו"... תעודת בגרות הייתה מספיקה להם כדי להכנס לשוק העבודה - והקביעות בעבודה הייתה מובטחת... היה הייתה ארץ - ואיננה עוד.